דלק מנטה קמעונאות דרכים בע"מ נ' עירית חיפה

פסק דין

1.התובעת מנהלת תחנת דלק, הממוקמת בצומת הרחובות ההגנה ודרך הים בחיפה והיא מוכרת בשם תחנת הדלק "מבואות חיפה" (להלן – התחנה).

2.בין התאריכים 7/4/12 ועד ליום 14/4/12, במהלך חול המועד פסח, נערכה בחיפה תערוכת הפרח הבינלאומית. התערוכה נערכה בפארק הכט, אשר ממוקם בסמוך לתחנת הדלק. לטענת התובעת, בעקבות התערוכה, חסמו נציגי הנתבעת ושוטרים ששהו במקום את הכניסה הראשית לתחנת הדלק ובשל כך נפגעה קשות הפעילות העסקית בתחנה והמתחם נותר ריק כמעט לגמרי מאדם ומכלי רכב.

התובעת טוענת כי הדרך היחידה להגיע לתחנת הדלק היתה מהצד האחורי, דרך שביל שירות שמתחבר לתחנה, אך עיקר המתדלקים והלקוחות נוהגים להגיע לתחנה מהכניסה הראשית, מדרך ההגנה או מדרך הים, וזו נחסמה במהלך כל תקופת התערוכה.

התובעת טוענת כי במהלך התערוכה פנו נציגיה מספר פעמים לנציגי העירייה ולשוטרים ששהו במקום וביקשו כי חסימת הכביש תעשה באופן שיאפשר כניסת רכבים אל תחנת הדלק, אך פניות אלה נענו בסירוב.

3.לטענת התובעת, כתוצאה מחסימת הכניסה הראשית לתחנה נפגעו הכנסותיה והיא מעריכה את הפסד הרווח, שנגרם לה בגין אבדן ההכנסות שנמנעו ממנה, בסכום של 43,333 ₪ כולל מע"מ. סכום זה חושב, לטענת התובעת, על בסיס ירידה נטענת בהיקף מכירות הדלקים בכמות של כ- 50,000 ליטר.

4.בכתב התביעה טענה התובעת "כי על הנתבעת בהיותה האחראית לקיום התערוכה ולפעילותה, על כל הנובע מכך, לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה כתוצאה מחסימת כביש הכניסה לתחנת הדלק" (סעיף 13 לכתב התביעה). מלבד טענה זו לא פורטו בכתב התביעה העילות המשפטיות לתביעה.

5.הנתבעת הודתה בקיומה של תערוכת הפרח הבינלאומית במועדים הנטענים ואולם טענה כי לא חסמה את הכניסה מדרך ההגנה לתחנת הדלק. לטענת הנתבעת, הגישה לתחנה נחסמה לפרקים על ידי משטרת ישראל, אך זאת למשך פרקי זמן קצרים וקצובים, כאשר הדבר נדרש לשם מתן זכות מעבר לקבוצות גדולות של הולכי רגל.

הנתבעת טענה כי תוכנית התנועה שהכינה לא כללה חסימה של הכניסה לתחנה.

הנתבעת טענה גם כי לתובעת מספר דרכי גישה לתחנה וכי גם דרך הגישה נשוא התביעה היתה פתוחה לאורך כל ימי התערוכה, למעט פרקי זמן קצובים וקצרים ובהתאם לשיקול דעת השוטרים שנכחו במקום. הנתבעת הכחישה גם את כל טענות התובעת באשר לנזק שכביכול נגרם לה וטענה גם כי התובעת לא עשתה די להקטנת הנזקים הנטענים.

6.בדיון שהיה בפני ביום 2/9/13 נחקרו העדים. מטעם התובעת העיד מנהל התחנה, מר מור עלול ומטעם הנתבעת העיד מר אורי בלום, מנהל אגף התרבות אצל הנתבעת.

בתום הדיון ולאחר שב"כ שני הצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ, הצעתי לצדדים לנסות ולסיים את המחלוקת מחוץ לבית המשפט ולשם כך דחיתי את מועד מתן פסק הדין.

בסופו של דבר, כפי שעולה מהודעה שהוגשה לתיק בית המשפט, לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה ולפיכך ניתן בזה פסק הדין.

7.כפי שכבר ציינתי, לא פירטה התובעת בכתב התביעה שהגישה מהן עילות התביעה והסתפקה, כאמור, בטענה הסתמית שהובאה בסעיף 13 לכתב התביעה ואשר כבר פורטה לעיל.

במהלך סיכומיו, טען ב"כ התובעת כי אחריותה של הנתבעת מקורה בהפרת חובה חקוקה, בכך שהנתבעת הפרה את חוק יסוד חופש העיסוק ואת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ששניהם מעניקים לה, לתובעת, את החופש לעסוק בעיסוקה.

ב"כ התובעת טען גם כי חבותה של התובעת מקורה בעוולת הסגת גבול המקרקעין ובעוולת המטרד.

לטענתו, אין מדובר בעוולת רשלנות (עמ' 19 שו' 26).

זאת, חרף העובדה שהפסיקה, כשדנה במקרים דומים, בהם נגרם נזק לבעלי מקרקעין כתוצאה מחסימת דרכי גישה אליהם, בחנה את שאלת הרשלנות.

והשווה:

ע.א. 3464/05 פז חב' נפט בע"מ נ' מ"י משרד התחבורה;